בפתח הדיברות

עשרת הדיברות - הבאים בתורה פעמיים, בפרשתנו (שמות כ, א-יד) ובפרשת ואתחנן (דברים ה, ו-יח) -

הטביעו את חותמם בעולם היהדות ובתולדות העם היהודי והתרבות האנושית.

מרכזיותם של עשרת הדיברות בתודעה ההיסטורית באה לידי ביטוי בתיאור מעמד הר סיני במקרא:

"והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעֶשן הכבשן ויחרד כל העם מאד" (שמות יט, יח),

וגם: "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויֶחי" (דברים ד, לג);

"כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי" (שם ה, כב).

לדעת חוקר המקרא, פרופ' יחזקאל קויפמן: "החידוש שבחוקת סיני לא היה בתכנה.

משפטיה היו ברובם עתיקים ומקובלים. החידוש היה בעצם המתן.

בפעם הראשונה ניתן המוסר כגילוי נבואי, כביטוי לרצונו המוסרי של האל.

לא תורת חכמים ולא פקודת מושלים כמו בעולם האלילי, אלא דבר נביא-שליח לשבטי מאמינים"1.

ומסופר על בעל "שאגת אריה", מגדולי התורה במאה הי"ח, שנתמנה בזקנתו לרב בעיר מץ.

בהיכנסו לכהונתו, נאמר לו שלפי מסורת הקהילה, כל רב יכול לתקן תקנה בתקנות הקהל,

אך הוא ביקש לתהות תחילה על קנקנה של הקהילה.

כעבור זמן ביקש להוסיף את עשרת הדיברות לתקנות הקהל, באמרו: ראיתי שבקהילתנו מקפידים מאוד על תקנות הקהל,

ואפשר שאם נצרף אליהן את עשרת הדיברות, יקיימו גם אותם באותה מידה של הקפדה.

והרי שתי דוגמאות מן העת האחרונה לאזכור עשרת הדיברות בהקשרים לא-ישראליים.

הנסיך הירדני חסן, במאמר שכתב בעיתון "ג'ורדן טיימס", אומר על מות חפים מפשע בהתקפות טרור:

"היכן עשרת הדיברות שניתנו למשה? היכן קריאתו של ישו 'אהוב את אויבך'? היכן האיסור הקוראני של הריגת חפים מפשע"?".

עשרת הדיברות, בתרגומם לאנגלית בגרסת המלך ג'ימס שעל קיר בית משפט במדינת פנסילבניה הם כיום נשוא התדיינות משפטית בשאלה אם הדבר נוגד את הפרדת הדת והמדינה שבחוקת ארה"ב 2.

מקומם של עשרת הדיברות בתולדות התרבות היהודית והאנושית הוא נצחי בלשון ובתודעה כאחת.

ומאחר שנכתב עליהם הרבה, נעיין כאן רק במעט מן המעט על מקומם ביהדות ובמשפט הישראלי.

 

עשרת הדיברות בעולם ההלכה והמחשבה היהודית

מעמד הר סיני הלהיב את הדמיון.

הרכבם המיוחד של עשרת הדיברות פתח פתח לפרשנות נרחבת 3,

תוך ראייתם כמשקפים את עיקרי המוסר היהודי 4 ואת האידיאל החינוכי - ההידבקות במידות הקדוש ברוך הוא.

הם נתפסים כמדברים אל האומה ואל היחיד וכמורה דרך לאדם מישראל.

המשנה 5 המתארת את סדר הקרבתו של קרבן התמיד במקדש יום יום מונה את "עשרת הדברים" בין הטכסטים שאמרו הכוהנים לפני קריאת שמע.

ואומר פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא: "לפי שהן עיקר התורה.

והדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולין [= בכל מקום ולא רק במקדש],

אלא שביטלום מפני תרעומת המינים [=הרגזה בידי כופרים] שהיו אומרים:

אלו לבדם ניתנו בסיני, ולא שאר התורה"6. וכבר ביאר רש"י7 את המושג "תרעומת המינים",

ואמר: "שלא יאמרו [המינים] לעמי הארץ אין שאר תורה אמת.

ותדעו [=והראיה] שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני".

שלום אלבק 8 עומד על ייחודם של עשרת הדיברות לעומת החוקים המקובלים:

"בנוהג שבעולם, חוקים ומשפטים, שעל הציבור לנהוג לפיהם, ניתנים לשליט ולמושל עליהם, כדי שיודיע ויכוף אותם על הציבור...

ואילו עשרת הדיברות ניתנו לכל יחיד ויחיד בישראל, בלא מתווכים...

ובלשונו של הדרשן (מדרש לקח טוב): 'למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד,

לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר, בשבילי ניתנו עשרת הדברות ואני חייב לקיימן,

ולא שיאמר, דייה לתורה שתתקיים על ידי אחרים'".

 

עשרת הדיברות בדיון על החוקה עם קום המדינה

יש קסם "חוקתי" בעשרת הדיברות הנובע מעצם היותם טכסט מתוחם, מן המעמד המיוחד ועז הרושם של קבלתם,

כמתואר בתורה9, ומן המסרים החדים שבהם, המיוחדים בקיצורם ובבהירותם:

משולב בהם האוניברסלי עם הלאומי והאינדיבידואלי, והם מדברים לכל אדם בכל תקופה, בוודאי לאדם מישראל.

אך שאלה היא: האם הם חוקה? בשנת תש"י (1950) דנה הכנסת בנושא החוקה,

ובעניין זה עצמו ניטש ויכוח מרתק בין פרופ' בן ציון דינבורג (דינור), ח"כ מסיעת מפא"י,

היסטוריון נודע של עם ישראל, ולימים שר החינוך והתרבות, ובין ראש הממשלה דוד בן גוריון.

דינבורג תמך ברעיון חקיקת חוקה. לדעתו זו דרך החקיקה הראויה;

תחילה יש לחוקק את עקרונות השיטה ורק לאחר מכן את החוקים המיוחדים,

כפי שנהגה התורה כשהקדימה את עשרת הדברות לפרשת משפטים: "כל הבנין של 'ואלה המשפטים' בנוי לפי העקרונות של עשרת הדברות" 10.

ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהסתייג מן החוקה, דוחה את הראיה שהביא דינבורג מעשרת הדברות:

 

להמשך קריאה, אנא הכנסו לאתר "דעת": http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/108-2.htm